Rabbi David Tzvi Hoffmann

(1843-1921; Hungary-Germany), in the introductory notes to his commentary on Leviticus:

ר' דוד צבי הופמאן, הערות מוקדמות כלליות לספר ויקרא (ספר ויקרא א' מפורש בידי דוד צבי הופמן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ו); ז"ל

בכוונה אני מזכיר כאן תמיד רק את ההלכות, ז"א אותן הקבלות שבאו לקבוע כללים בשימוש המצות (הלכה – קו-הכיוון, כלל, מלשון "הלך" בצירוף אל "אחר", היינו כלל שעל פיו אנו נוהגים).  שכן אותם פתגמים, סיפורים, דברי חכמה ומוסר, הכלולים בשם "אגדה" ושענינם הוא להביע משל, חכמה ומוסר, או ביאור לכתובים שאין בהם חוקים, – אין לומר עליהם שניתנו מסיני ואין עלינו שום חיוב לקבלם.  בענין זה עלינו להחזיק בדברי ר' שמואל הנגיד במבוא התלמור שלו, וז"ל: "והגדה הוא כל פירוש שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהי' מצוה זו היא אגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת, ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה, שהוא מפי מרע"ה שקבל מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, אבל מה שפרשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, לפי מה שיעלה על הדעת, מן המפרשים האלו למדים אותם והשאר אין סומכים עליהם".  עכ"ל

[Regarding] those sayings, stories, and words of wisdom and ethics included under the name "Agadah," which are meant to express a parable, wisdom and ethics, or an explanation of non-halakhic portions of Scripture – we do not say that they were given at Sinai, and we have no obligation to accept them.  In this matter, we must uphold the words of Rabbi Shemuel HaNagid in his Mevo HaTalmud, s.v. vehagadah.  [translation from Levi, The Science in Torah, p. 98]