Maharatz Chajes

(Rabbi Tzvi Hirsch Chajes; 1805-1855; Galicia):

i. Mevo Hatalmud, chap. 17 (Mevo Ha'agadot; found at the beginning of most editions of the Ein Yaakov), ppgs. beginning "Mei'inyanei hamazikin" and "Mei'inyanei harefuot":

ר' צבי הירש חיות, מבוא התלמוד פי"ז (מבוא האגדות) (נמצא בעין יעקב, ווילנא, תרמ"ג); ז"ל

מעניני המזיקין ועין הרע ורוח רעה אשר בא מזה בש"ס בלי ספק צריכין לקחת הדברים כפשטם ואין לסבור בהם סברות ולפרש בענין רחוק אחר שפשטות הדברים מורים שהאמינו במציאותם וספרו מהם טבעם וגדרם והלוכם. עי' (חגיגה ט"ז א') ששה דברים נאמרו במזיקין שלשה כמלאכים ושלשה כבני אדם. והמשנה באבות אומרת ג"כ המזיקין בע"ש ביה"ש נבראו. וכן האמינו במציאותם כל יושבי מזרח ומערב במשך זמן תנאים ואמוראים וכן בכישוף ובלחשים. ואם אמנם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ג דעבודת כוכבים במשנה שאלו את הזקנים ברומי וכן בהל' עבודת כוכבים ס"פ י"א דעת אחרת עמו. בכל זאת סתם לשון הברייתות והתלמוד במקומות רבים אין לפרש כלל בדרך משל וחידה רק דברים ככתבם. אכן ע"ז יש להתעורר כי יש הבדל גדול בין הבבלים לחכמי ארץ ישראל אע"פ ששניהם האמינו במציאותם ומספרים לנו איך דברו עמהם ואיך חממו הדימוסיאות ועי' מדרש רבה פ' בראשית ופ' תולדות אבל לא האריכו לשון כ"כ כמו בבבלי כי שם יבואו הסיפורים ברוב ענין שהיו השדים בני ביתם והיו משמשים אותם לצורך הליכות ביתם. עי' (חולין ק"ה ב') דרב פפא השתמש עמו להביא לו מים. וכן מספרים בפרק ערבי פסחים איך הזהירו אותם שלא ילכו בשוק בלילי רביעית ור' יוסף מספר הרבה מן יוסף שירא (עירובין מ"ג א' ב"ב פרק הספינה). וכן מענין הלחשים לא תמצא דבר בירושלמי אבל הבבלים הרבו לספר מהם והזכירו (שבת פ"ו ב') הרבה לחשים וכן בריש מגילה נזכר דיאמר עיזא דבי טבחי שמינא מינאי וכן (גיטין ס"ח ב') לשברירי דיומא לימא הכי ולשברירי דלילא לימא הכי. וכן הוא בעבודת כוכבים (י"ב ב') וכן בפרק ערבי פסחים הזכירו הרבה לחשים וסכנת זוגות ובכולם אין היקש הטבעי גוזר אותם ועוד יש בהם איסור דרכי אמורי. ועי' תשובת הרשב"א סימן תי"ג לישר המעוקלות ולישב הסתירות בזה:

מענין הרפואות מצאנו בברייתות שהזהירו על התנהגות הרבה להעמיד הבריאות ולעשות אופנים שלא יחלו ולהציג נוכח עינינו איזהו דברים קשים לגוף ואיזהו מתוקנים ומוכשרים ואיך יתנהג אדם במרחץ ובסעודה ובדרך ארץ. והמאמרים רבו בזה מפוזרים ברוב המסכתות לא כן בתלמוד בבלי מצינו מאריכים לשון בעניני רפואות ולחשים וסגולות שונות ומפורשים בכתובות ס"פ המדיר ובגיטין פרק מי שאחזו וכן ספ"ו דשבת ובפ' ערבי פסחים המעיין ידרשנו משם. גם מעניני החלומות ופתרונם ואיך האמינו בהם איזהו חכמים תמצא לחז"ל ברכות פ' הרואה ובירושלמי ובמדרש קינות. גם האמינו כי בנים וחיים ומזונות לאו בזכותא תליא רק במזלא והוסיפו להאריך (שבת קנ"ו א') מי שנולד במזל זה יהיה עשיר וכדומה ע"ש וכבר טרח הרשב"א בתשובה סי' ת"ח ות"ט לישב הסתירות אשר נראו בענינים אלו דמצינו הרבה מאמרים בתלמוד מורים ההפוך מזה ואין כאן מקומו: עכ"ל

Concerning the subject of demons, the evil eye, and the evil spirits referred to in the Talmud, there can be no doubt that the Rabbis believed in their existence, and consequently we should take all reference to them in their literal sense, and we should not attempt to offer other interpretations which will explain them in a sense remote from the literal.

The Rabbis talk of the existence, the natural characteristics, and the behaviour of these things in a straightforward way. Thus, we read (Hag. 16a): 'Six things are said of demons: in three things they are like ministering angels, and in the other three they are like human beings.' The Mishnah, Aboth (5, 6), says: 'The demons were created on the eve of the Sabbath at twilight.' The existence of demons was the general belief, indeed, of all the peoples of the Eastern and Western parts of the world at the time of the Tannaim and Amoraim.

They also believed in witchcraft and incantations, and although Maimonides, in his Commentary on the Mishnah, A.Z. 4, 7, with reference to the question put to the elders in Rome, and also in Yad, Ab. Kochabim 11, 16, is of a different opinion, yet the wording of the baraithoth and of the Talmud in several places must be taken literally and not in an allegorical or figurative sense. We do, however, observe a substantial difference in regard to this matter between the Babylonian and the Palestinian sages, although both believed in the existence of these beings and both tell us of conversations which they held with them, and of the marvellous things which these demons sometimes performed. ... Yet these Palestinian sages did not elaborate these tales at such inordinate length as is done in the Babylonian Talmud, where they are told with great detail. For example, they tell us that the demons were members of their households, and were employed as servants. ... So R. Joseph relates many things which he claims to have heard from the demon Joseph (see Erub 43a and B.B. 73a). Similarly with regard to incantations: whereas nothing about them is mentioned in the Jerusalem Talmud, the Babylonian sages speak of the subject at length. They quote the words of several spells in Sab. 67a and b. Likewise in Meg. 3a they give the wording of an incantation....

Similarly in Git. 69a they prescribe spells for 'day blindness' and for 'night blindness'. References to such spells are also found in A.Z. 12b. Again in Pes. 111b they make several references to incantations as also to the danger of 'even numbers', but none of the cases can be admitted by common sense. Furthermore they come into conflict with the Biblical prohibition of the 'Amorite practices', but as regards this point Rashba, in Responsum 413, has endeavoured to meet the difficulty of such contradictions.

With regard to the medical prescriptions (found in the Talmud), in many baraithoth we find warnings and directions how to preserve the health and how to prevent illness. They set out things which are injurious to the body and those which keep it fit. Also they gave directions how one should behave in the bath, during meal times, and during the intimacy of the sexes. Many such directions are scattered throughout most of the Treatises [i.e. of the Jerusalem Talmud]. But it is different in the Babylonian Talmud, where we find elaborate statements on medicinal prescriptions, incantations, and a variety of curative methods. ... Similarly on the subject of dreams and their interpretation and the question how far the Rabbis believed in their truth, you will find accounts in both the Babylonian and Palestinian Talmudim (Ber. ch. 9), and the Midrash on Lamentations.

The Rabbis also expressed the belief that 'children', (length of) 'life', and 'sustenance' do not depend on merit but on Mazal (destiny). They amplify this by a lengthy description (Sab. 156a) of planetary influence upon man; thus, for example, they say that he who is born under the influence of a certain planet will be wealthy and the like.

Rashba, in his Responsa 408 and 409, has already endeavoured to harmonize the contradictory statements in the Talmud, of which there are many, and we recognize that many passages in the Talmud which were known to the early teachers (and which contradicted other passages) have been omitted from our editions of the Gemara....

[translation by Rabbi Jacob Shachter, The Student's Guide through the Talmud, London: East and West Library, 1952, pp. 233-235]

ii. Torat Nevi'im, Chapter 4 – Ma'amar Torah Shebe'al Peh (p. 114-115 in Kol Sifrei Maharatz Chajes, Vol. I (Jerusalem: Divrei Chachamim, 1958)): Maharatz Chajes says that Sinaitic law – halacha lemoshe misinai – can be forgotten (and subsequently disputed, with presumably at most one side in the dispute maintaining the original correct position). It seems reasonable to assume the same would hold for scientific truths.

מהר"ץ חיות, תורת נביאים, פרק ד – מאמר תורה שבעל פה (בספר כל ספרי מהר"ץ חיות, כרך א, דפים קיד-קטו (ירושלים: הוצאת ספרים "דברי חכמים", תשי"ח); ז"ל

והנה רבינו הניח כאן כללים דהן בפירושים המקובלים, או בהלכות המקובלות לא מצינו מחלוקת בשום פעם, ועיקר המחלוקת אשר יפלו בענין הלימוד אינם רק בסברות או בדרשות שזה לומד ענין אחד מאות יתירה או שאר דרכי הלמוד והאחר אינו סובר דרשה זאת, והרמב"ם החזיק בדיעה זאת עוד בפ"א מהלכות ממרים ובשורש שני לס' המצות דלא מצינו בשום פעם מחלוקת בהלכה למשה מסיני, והנה הגאון בעל חוות יאיר סי' קצ"ב ערך מלחמה נגדו והביא ראיות מכל סוגיות הש"ס אשר מצינו מחלוקת בהלכות המקובלות, והאריך בענין זה עד שלא השאיר סוגיא בש"ס נוגעת מדברים אלו שלא זכר אותה הרב הנ"ל ואני אומר דברי רבינו משה אמת ותורתו אמת דבודאי הדבר זר מאוד שיחלקו החכמים בדבר הלכה שיאמר האחד כך קבלתי מרבי והשני יהיה מכחישו, בודאי מיד שאמר האחד הלכה אני אומר וכך קבלתי שומעין לו, וכן קי"ל (יבמות ע"ז ע"א) לענין עמוני ולא עמונית דנעץ חרב בבית המדרש כך קבלתי מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית ושמעו לו וכן בפ"ד דידים וגם (חגיגה ג' ע"ב) אל תחושו למיניניכם מקובל אני הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וקבלו דבריו וכן אמרינן (יבמות ע"ו ע"ב) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה הרי דקבלו דבריו מיד שאמר הלכה אני אומר, ועיין משנה נגעים פ"ט מ"ג ופי"א מ"ז דר' אליעזר אמר הלכה ולא שמע הטע' וריב"ב רצה ללמוד הטעם א"ל אם לקיים דברי חכמים הן, היינו לקיים ההלכה יכולים לדרוש ולתת טעם אולם לבטל הלכה לא יכולים לבטל בשום אופן בכל הטעמים והסברות, וכן אמרינן בירושלמי פסחים ר"פ אלו דברים אדם דן גזרה שוה לקיים תלמודו אין דן גז"ש לבטל תלמודו, היינו לתת טעם להלכה ע"פ גז"ש או שאר המדות הנדרשות כדי שיהיה להלכה זו מקום בתורה ולא ישכח זאת רשות ביד אדם לעשות אולם לבטל ההלכה אינו מועיל כל הדרשות שבעולם דמיד שאמר אדם שיש לו הלכה בדבר זה מקבלין הדברים באימה. אולם בענין זה היה תנאי לחז"ל דת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם אומר בשעת מעשה אין שומעין לו, והיינו כמ"ש התוספות (יבמות ע"ז ע"א) דדוקא היכי שהוא נוגע בדבר אין שומעין בשעת מעשה כמו אצל עובדא דדוד, אבל אם לא היה נוגע בדבר שוב אף בשעת מעשה שומעין, ועפ"ז יתכן נמי הך דפסחים ר"פ אלו דברים לענין שכח ולא הביא סכין מערב שבת דאמר הנח לישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים ובירושלמי ר"פ אלו דברים אמרו דאף על עיקר הדבר אם פסח דוחה שבת לא קבלו דרשותיו עד שאמר הלכה אני אומר וקבלו ומיד שנזכר ואמר כך מקובלני משמעיה ואבטליון קבלו אף דהיה בשעת מעשה והיינו משום דלא היה הלל נוגע בזה יותר משאר ישראל, ומפ"ז אין אפשרות למחלוקת בהלל"מ דצריכין לקבל דבריו, אבל שכחה בודאי אפשר גם בהלכה ולא ידעתי היכא החליט הרב בעל חות יאיר דרבינו ס"ל דלא אפשר שכחה בהלל"מ ולא מצאתי שום רמז דבר בדברי רבינו רק על מחלוקת, ולא על שכחה, או שנעלם מן היחיד הלכה זו וב"ד שבלשכת הגזית ידעו כל ההלכות כמו במשנה פ"ב דפיאה מ"ו דזרע ר' שמעון איש המצפה ב' מיני חיטין ונעלם ממנו דין זה ועלה ללשכת הגזית ואמרו לו דמקובל אצלם הלל"מ דאם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת ע"ש, ועיין נמי (מנחות פ"ט ע"א) (נדה ע"ב ע"ב) עקיבא אפי' אתה מרב' בשמן כל היום איננו שומע וכו' אלא הלכה למשה מסיני וקיבל ר"ע דבריו ראינו דשכחה אפשר אבל לא מחלוקת בשום פעם, ואף דקי"ל גבי זקן ממרא אפי' הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כן נראה בעינינו מ"מ נהרג (סנהדרין פ"ח ע"ב) וכן פסק הרמב"ם פ"ד מה"מ, אולם באמת שם לא מיירי מהתנהגות הב"ד רק מדין הזקן וכיון דעיקר הטעם שלא ירבה מחלוקת בישראל אף אם טעו נהרג מפני שמורד בכבודם, אבל מזה אם עשו הב"ד כדין או שלא כדין לא מיירי הש"ס התם, דבודאי אם הזקן בא וטען הלכה אני אומר אם נראה לב"ד שאינו משקר בודאי צריכין לשמוע לו, ואם לא רצו לשמוע עושין שלא כדין ועוברים על איסור אולם נהי דעברו מ"מ צריך החכם לשמוע להם. עכ"פ לא עלה על דעת הרמב"ם מעולם לומר דלא נפל שכחה בהלל"מ, ואף אי תימא דדעת הרמב"ם כן מ"מ זה דוקא לכל הב"ד יחד אבל הפרטים והיחידים בודאי יוכל להיות דלא נודע להיחיד דינים אלו להלכה מקובלת וז"פ: עכ"ל

Our rabbi [Rambam] laid down general rules here, namely, that we never find a dispute [amongst Chazal] regarding explanations and laws [halachot] received by tradition [from Sinai]; and that the essence of the disputes that do occur in [Torah] derivation is restricted to reasoning and exegesis, one person deriving something from an extra letter or by one of the other methods of derivation, while another person does not accept this specific derivation. The Rambam affirms this position again in Chapter 1 of Hilchot Mamrim and in the second Shoresh of Sefer Hamitzvot – [i.e.,] that we never find dispute regarding halacha lemoshe misinai [law received by tradition from Sinai]. Now, the great scholar and author of Chavot Ya'ir, in [responsum] #192, waged war against this, and brought proofs from all discussions in the Talmud [to show] that we do find dispute about halachot received by tradition. He went on at such length on the topic that there was not one relevant Talmudic discussion which he did not cite. But I say that the words of our rabbi Moshe [Rambam] are true, and his Torah is true, for it would certainly be most strange for the sages to dispute a matter of halacha, with one saying, "This is [the tradition] I received from my rabbi," and the other contradicting him. Once someone said, "I am stating a halacha, and thus did I receive [by tradition]," the others would surely accept his words immediately. Thus we read (Yevamot 77a) regarding [the prohibition against intermarriage with] an Ammonite man [and the permissibility of marrying] an Ammonite woman, that [Boaz] planted a sword in the study hall [and said,] "So did I receive from the law court of Samuel the Ramati: An Ammonite man [is forbidden], but not an Ammonite woman;" and they accepted [his statement]. ... Therefore, there is no possibility of dispute regarding halacha lemoshe misinai, because [those not possessing the tradition] must accept the statement [of him who possesses it]. However, forgetting is certainly possible in the case of halacha [lemoshe misinai] as well, and I do not know how the rabbi, author of Chavot Ya'ir, decided our rabbi [Rambam] held that forgetting was not possible in the case of halacha lemoshe misinai. In the words of our rabbi I have found not even a hint about forgetting, only about dispute, or an individual's not knowing the halacha while the law court in the Chamber of Hewn Stone knew all the halachot, as per the Mishna, Pe'ah 2:6, in which it is recorded that Rabbi Shimon of Mitzpa sowed two species of wheat, did not know the law [regarding such a case], and went up to the Chamber of Hewn Stone, where they told him they had received as halacha lemoshe misinai that if one combines [the two species] in one threshing-floor [i.e., harvests them at the same time], he leaves only one corner [of the field for the poor]. See too (Menachot 89a, Niddah 72b), "Akiva, even if you [state your] inclusive derivation from the words 'with oil' all day, he [sic] will not listen [to you, etc]. It is halacha lemoshe misinai." And Rabbi Akiva accepted his words. So we see that forgetting it possible, but never dispute. Although it is established that the rebellious elder is killed even if he says [his view] comes from [Sinai] and [the court he is contradicting] says, "So it seems to us" [their view not being based on Sinaitic tradition] (Sanhedrin 88b) – and so did Rambam rule in Chapter 4 of Hilchot Mamrim – that passage discusses the laws of the elder, not of the court; and since the principal reason [for the laws of the rebellious elder] is to prevent dispute from becoming widespread within Israel, the elder must still be killed even if the court erred, because he rebels against their honour. But the Talmud there does not discuss whether the court has acted properly or improperly in such a scenario; for undoubtedly, if the elder comes and claims that he is presenting halacha [lemoshe misinai], if the court judges that he is not lying, it must certainly listen to him; and if it does not want to listen, it acts improperly and violates a prohibition – but even though it has transgressed, the [rebellious] sage must still listen to it. In any case, it never occurred to Rambam to say that halacha lemoshe misinai was never forgotten; and even if you say that that is Rambam's view, this would apply only to the entire law court together, but it could certainly have been that specific individuals did not know these laws as received halacha; and this is obvious. [translation by HWMNBN]

(Reference from Rabbi Gil Student, http://hirhurim.blogspot.com/2007/03/forgotten-traditions.html.)

iii. Introduction to his glosses on the Talmud (found in the back of the standard Vilna Shas, Tractate Berachot) (belongs to III-C-1):

ר' צבי הירש חיות, הקדמה להגהות על מסכת ברכות (נמצא בש"ס ווילנא); ז"ל

גם לא הניחו חז"ל מלהשתדל להשלים עצמם ובני דורם . בשאר החכמות העוזרות לחכמת האל[ק]ות ולדיני התורה . והיו משכילים בטבעיות ובלמודיות כפי מעמד ומצב החכמות בזמניהם . מהם בחכמת התקופות הנחוצה לצורך קדוש החודש וקביעות המועדות . וחכמת המדידה מוכרחת לצורך מדידת עיר הקרובה לחלל . ולמדידת תחומי שבת . וחכמת הרפואה לדיני נדה ופצוע דכה וכרות שפכה . וחכמת הנתוח לדיני טריפות . וידיעות טבעות בעלי חיים והנטיעות לצורך דיני כלאים. עכ"ל

Neither did Chazal neglect to try to round out their knowledge [lit., themselves] and that of their generation with the other disciplines helpful in [studying] the Godly wisdom and the laws of the Torah. They were experts in the sciences and [other] learning as [those disciplines] stood in their day: some in astronomy, required for sanctification of the month and the scheduling of the holidays; in the science of measurement, required for measuring which city is closest to a corpse [found between to cities as the result of a murder] and for measuring the city limits for the purposes of Shabbat; in medicine, for the laws of the menstruant and of those with deformed testicles; in physiology, for the laws of animals classed as tereifot; in zoology and botany, for the laws of mixed species. [translation by HWMNBN]