Mishneh Lamelech

(R. Yehudah Rosanes; 1657-1727; Turkey), Ishut 15:4: R. Rosanes states that Tosafot and Bahag reject the tanna Ben Zoma’s belief that a woman might be impregnated by floating semen in a bath. He writes near the end of his essay, “It seems certain that they hold such a phenomenon as impregnation in a bath cannot occur.” He indicates his inclination to accept their views over that of Ben Zoma (beginning of second paragraph). His willingness to explain the views of Tosafot and Bahag in this way, not to mention his seeming acceptance of their opinion, imply he believes one can dispute Ben Zoma’s scientific understanding. This essay is long and complex, and I have therefore chosen not to translate it. The full Hebrew text appears below.

משנה למלך, הלכות אישות פרק טו (מאתר פרוייקט השו"ת, אוניברסיטת בר-אילן, כ"ה בטבת, תשס"ט); ז"ל

היה הבן סריס וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו וגרסינן בפרק ב' דחגיגה (דף י"ד) שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל אמר להו דשמואל לא שכיחא וחיישינן שמא באמבטי עיברה ע"כ. ונראה דמשכחת לה נמי שתלד ולד של קיימא שהרי בליקוטי מהרי"ל כתוב שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי וכו'. והחכם בעל חלקת מחוקק סימן א' ס"ק ח' נסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה ואי מיקרי בנו לכל דבר יע"ש. ואין ספק דלא נאסרה לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור וכן מבואר בהגהת סמ"ק מה"ר פרץ הביאו הב"ח יו"ד סימן קצ"ה ס"ה וז"ל אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה ונזהרות מסדינין ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדתה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפי' תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן כי היכי דקפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל הסמ"ק. מהכא מוכח דהוי בנו לכל דבר שהרי חששו שמא ישא אחותו מאביו וכ"כ בעל ב"ש סימן א' ס"ק י' יע"ש:
ומ"מ אין אני מציין דבר זה שהרי כתבו התוס' בפ"ו דיבמות (דף כ"ה) ד"ה אינו וז"ל. ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוו מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה ע"כ. פי' דבספ"ב דכריתות מיעטו מש"ז דכתיב גבי שפחה חרופה שלא כדרכה והעראה. ועל זה הכריחו דמהעראה אינה מתעברת ומש"ה ממעטינן תרווייהו מקרא דכתיב ש"ז משום דדרשינן לקרא דבא לומר דבעינן ביאה הראויה להזריע. אבל אי אמרינן דגם בהעראה מתעברת א"כ ביאה זו ראויה להזריע היא. וא"כ אימא דכי אתא קרא ואמר ש"ז הוא למעט שלא כדרכה דוקא. ומה שקשה לזה מההיא סוגיא דספ"ג דיבמות (דף ל"ד) כבר כתוב אצלינו במקום אחר (א"ה חבל על דאבדין) מ"מ נמצינו למדין דבהעראה אינה מתעברת אלא בגמר ביאה. וא"כ איך יתכן שתתעבר באמבטי. וכ"כ התוס' גיטין (דף מ"ח) דהקשו במי שחציו עבד וחציו בן חורין דליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותירצו דכי מיעקר לאו לא מיקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ע"כ. וכ"כ התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ב') ובפ"ק דבתרא (דף י"ב):
הן אמת דבפ"ח דפסחים (דף פ"ח) ד"ה לישא כתבו דבתחילת ביאה מיעקר הלאו ולא מקיים עשה אלא בהוצאת זרע. ולפי תירוץ זה אין להכריח שלא תתעבר מהעראה אלא שהלאו עובר מיד בתחילת ביאה אבל העשה אינו מתקיים אלא בהוצאת זרע ולעולם דגם בתחילת ביאה מתעבר. אך מאותם המקומות שכתבנו יש להכריח דאין האשה מתעברת מהעראה. וכן נראה מדברי התוס' שם בחגיגה עלה דההיא דבן זומא שכתבו בסוף דבריהם אבל גמר כדי שתתעבר וכו' משמע דליכא עיבור כי אם בגמר ביאה יע"ש:
וא"ת דבפ"ב דיבמות (דף כ') אמרינן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכתבו התוס' שם ד"ה אטו דלאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ע"כ. ואי אמרת דאין האשה מתעברת כי אם מגמר ביאה אימר דבדוקא נקטו בגמרא אטו ביאה שניה משום דביאה ראשונה המצוה היא גמר ביאה דכתיב להקים זרע. וי"ל דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם בד"ה יבא שביבמה לא בעינן ביאה שתהא ראויה להקמת זרע ולא בעינן אלא שהיבם ויבמה יהיו ראוים להקמת זרע למעוטי סריס ואיילונית דאלת"ה ביאה ראשונה נמי אינה ראויה להקמת זרע שהרי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. וראיתי להר"ן בפ"ק דקידושין אהא דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה שהוקשה לו קושיית התוס' דאמאי לא קאמר גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה. ותירץ דכולה ביאה ראשונה ביאה דמצוה היא ושריא דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעינן ביאה הראויה להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת מביאה ראשונה זימנין דמתעברא ע"כ. הרי דס"ל דמהעראה לא מתעברא וכ"כ הריטב"א שם בפ"ק דקידושין דכיון דכתיב להקים זרע לאחיו אינו ראוי להקים שם אלא בסוף ביאה שראויה להתעבר בה ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו כ"י פ"ק דקידושין יע"ש. שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) שהקשו ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו כשלא גמר ביאתו. הרי לך הדבר מבואר דאינה מתעברת אלא בגמר ביאה. ועיין פ"ב דכריתות (דף י"ו) דכל ביאה שהיא שלא בכונה אינה ראויה להזריע ועיין בית יעקב סימן קכ"ב ודו"ק:
ועוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפרק הערל (דף פ') עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהא עד תריסר ירחי שתא ואכשריה ע"כ. וטעמא משום דאמרינן שהולד הוא משתהא אחר גמר צורתו שלש חדשים אבל טפי לא והולד הוא ממזר ומותר בממזרת וכמ"ש רבינו בפ"ט מהלכות איסורי ביאה דין י"ט. ואם איתא להא אמאי לא חיישינן שמא באמבטי עיברה שהרי לסברת בן זומא מטעם חששא זו אנו תולין להכשיר אותה לכ"ג וא"כ איך לא נחוש שלא להתיר אותו בממזרת. ועוד שראיתי להתוס' בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ג) ד"ה מה שכתבו וז"ל ועוד קשה דמאי קאמר ומיעוט שהלכו נשותיהם למדה"י דהאי נמי יש לנו להכשירו ששמא בא ע"י שם ושימש כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל שהלך למדה"י ובא ע"י שם ושימש והוליד את שמואל. והעלו דאם אומרת כן שבא עליה ע"י שם נאמנת. והרא"ש בפרק עשרה יוחסין כתב בשם בה"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה דלא חיישינן לממזרות דילמא אתא בעלה בצינעא ושימש כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל דאתא ע"י שם ושימש וכו' ופשיטא דמאי דקאמר בה"ג דילמא אתא בעלה בצינעא הוא במה שהוא חוץ מהטבע אלא שאנו תולין דילמא ע"י שם דאם היה באפשרות לבא לא היו חולקים על בה"ג. ועוד דמאי קשיתיה להרא"ש על סברת בה"ג הלזו מההיא דעבד רבה עובדא דאשתהי י"ב חדש דלמה לי טעמא דאשתהי לימא דילמא אתא בעלה בצינעא וכו' אימא דאיצטריך רבה להיכא שהוא מהנמנע שיבא ואפילו בגמלא פרחא. אלא ודאי דבה"ג בכהאי גוונא מיירי שהוא מהנמנע שיוכל לבא כי אם ע"י שם ואפילו הכי חיישינן לה ואין אנו פוסלין הולד בודאי וכבר הביא הטור סברת בה"ג הלזו באה"ע סימן ד'. והנה חששא זו דבא ע"י שם היא חששא רחוקה עד מאד דהא קי"ל דהמתנה ע"מ שתעלי לרקיע לא חשיב תנאי כלל אע"ג דאפשר ע"י שם וכמ"ש התוס' בפרק המגרש (דף פ"ד) ד"ה ע"מ. ועוד דאם היינו חוששין לזה לא משכחת לה עדים זוממין דאימור באותו יום באו ע"י שם למקום אחר וראו שם העדות. ואפי' לגמלא פרחא אין אנו תולין גבי עדים זוממין וכדאיתא פ"ק דמכות (דף ה'). (א"ה עיין בתשובת מהרימ"ט חאה"ע סי' ט"ו) וא"כ כפי סברת התוס' ובה"ג דאית להו דהכא גבי אשה שהלך בעלה למדה"י אנו תולין שבא ע"י שם אם איתא לההיא דבן זומא ל"ל לטעמא דדילמא בא ע"י שם ת"ל משום דדילמא באמבטי עיברה שהיא חששא קרובה יותר. אלא ודאי נראה דס"ל דמציאות זה שתתעבר באמבטי לא יתכן. ותו בארוסה שנתעברה דהסכימו כל הפוסקים דאם הארוס אומר שלא בא עליה דהוי ממזר ומותר בממזרת אמאי ניחוש דילמא באמבטי נתעברה. שהרי לזה אינו יכול להכחיש הארוס וכן נאמנות זה שנתנה תורה לאב לומר בני זה ממזר אמאי דהא לדידיה נמי לא ברירא מילתא דאפשר דנתעברה באמבטי ודיינו שנאמר שנאמינהו שאינו בנו אבל להחשיבו כממזר ודאי ולהתירו באיסורי קהל אמאי. (א"ה עיין עוד בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דין י"ג שהכריח הרב המחבר דלית הילכתא כהא דבן זומא יע"ש: עכ"ל

(Reference from R. Yehonasan Eybeschutz, Bnei Ahuva, Ishut 15:4.)