Pri Chadash

(R. Chizkiyah da Silva; 1659-1698; Italy-Israel):

i. Yoreh De'a 80:2:

פרי חדש (ר' חזקיה די סילוא), יורה דעה פ, ב (ירושלים: אליהו נחום בן ר' יהושע העשיל פרנקיל תאומים, תשנ"ה, כרך א); ז"ל

ודע דבפ' אלו טריפות (נט:) גרסינן ת"ר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים. ופירש הריב"ם (נט. ד"ה אלו) דקרנים דהיינו קרנים חרוקות וכרוכות אתו לאפוקי מבהמה וטלפים דהיינו פרסותיה סדוקות לאפוקי מחיה טמאה ר' דוסא אומר כל שיש לה קרנים קרני חיה אי אתה צריך לחזור על טלפים דסבר דחיה טמאה אין לה קרנים. ולפי"ז מתניתין דפ' בא סימן (נדה נא:) דקתני כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ר' דוסא היא דאילו רבנן הא אמרי כי נמי אית לה קרנים אכתי איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא, וכן פי' הרשב"א (בחי' נט. ד"ה הא) והר"ן (כ. ד"ה ואלו) וכן דעת שאר המפרשים וכן עיקר, ודלא כר"ת (בתוס' שם) שיש לו שיטה אחרת בסוגיא ולאותה שיטה מתניתין דנדה אתי ככו"ע. ויראה דלמתניתין דנדה לא נפקא מינה מידי בין ב' הפירושים דבין אי מתוקמא מתניתין דנדה כר' דוסא או דתהוי ככו"ע לעולם קי"ל כוותה דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים. ועוד דסוגיין דש"ס הכי אזלא מדגרסינן בפ' במה מדליקין (שבת כח:) מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה ת"ש דאומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וקרן אחת היתה לו במצחו כו', ומדקדק הש"ס דמדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו ש"מ טהור היה דאמר ר"י שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו. וקצת קשה אמאי לא פשיט ממתניתין דנדה דקתני דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים, וי"ל משום דהוי מצי למדחי דמתניתין כשיש לו ב' קרנים אבל בקרן אחת לא סגי להכי פשיט מדר"י דהשתא מסתמא מתניתין דיש לו קרנים מתוקמא אפילו בקרן אחד וכ"כ בתוספות (נט: ד"ה וקרש), ולפי"ז בקרן אחד מפיק לן מידי ספק טומאה וכל שכן כשיש לו ב' קרנים. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב (פ"א מהל' מאכ"א ה"י) וז"ל וסימני חיה מפי השמועה הן כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלת גרה ויש לה קרנים מפוצלות הרי זה חיה טהורה בודאי ע"כ. הנה סבור הרב ז"ל כשיטת הריב"ם שכתבתי למעלה ופוסק כת"ק דר' דוסא וכן דעת הר"ן במס' ראש השנה (ו. ד"ה ומיהו) שנסתפק אי נפקינן ידי חובה בשופר מטמאים או לא. ותמה אני היכי דחינן סתמא דמתניתין מקמי סתמא דברייתא והא אמרינן בפ' החולץ (יבמות מב:) סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם וכל שכן הכא דסוגיין דש"ס הכי אזלא. אלא שבאמת סוגיא דשבת היא תמוהה מצד עצמה וכמה זר נחשב לומר שמפני שמצינו ששור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שזה מכריע שכל בהמה שיש לו קרן אחת במצחו שיהא טהורה ג"כ אין זה אלא מן התימה, ועוד ראיתי בספר שלטי הגיבורים בפ' נ"ב שחברו חכם רופא אחד מהדור שלפנינו שהאריך בענין זה והביא בשם חכמי האומות מכמה בעלי חיים שהם בעלי קרן אחד והם טמאים והעידו שחמור הבר יש לו במצחו קרן אחד והוא קלוט ברגליו ובהודו נמצאים שוורים שיש להם קרן אחד במצחם ופרסותיהם קלוטות וכן יולדו שם בעלי חיים אכזריים דומין בגופן לסוסים ובראשם לאיל ורגליהם דומין לרגלי הפיל והוסיפו עוד כי זנב הבעלי חיים האלה הוא דומה לזנב החזיר יערי ורוב הפעמים הולכים הלוך וגעו וממצחם ויצא קרן אחד שחור ארוך שתי אמות וכיוצא בזה רבים אתם. וכל אילו העניינים אינם מבודים מן הלב שכולם אין ספק בדבר שהם עדי ראייה ולא שייך בזה למימר אשר פיהם דיבר שוא, ומעתה על כרחך למימר דסוגיא דשבת לא איתמרא אלא אליבא דר' דוסא דהוי סברא יחידאה דרבנן פליגי עליה ומתניתין דפ' בא סימן איירי דכייל ומני כללי טובי מני נמי הך כללא בהדייהו אליבא דר' דוסא אע"ג דלית הלכתא כוותיה ולא מקרי בכה"ג סתמא דמתניתין, ועוד דברייתא סתמית בדוכתה עדיפא וכיון שבפ' אלו טרפות לא הוזכרה אלא הך ברייתא ממילא דמסתמא קי"ל כת"ק דר' דוסא דרבים נינהו, וכן דעת הרי"ף (כ.) והרא"ש (פ"ג סי' נ"ז) שפסקו כת"ק בסתם והשמיטו לגמרי סברת ר' דוסא והכי נקטינן:

[ליקוטי יו"ד: עיין מ"ש בפריי סוף ס"ק ב' דמתני' דפ' בא סימן איידי דכייל כללי טובי מני הך כללא אע"ג דלא קי"ל הכי ולא מיקרי בכה"ג סתמא דמתני' עי"ש. ואע"ג דבפ' בא סימן (נדה נ.) ובפ"ד מסנהדרין דף ל"ד ע"ב קרי ליה הש"ס סתם להנהו כללי מ"מ ברייתא סתמית בדוכתא עדיפא, וכדפי' רש"י בסנהדרין (ד"ה משום) ובנדה (ד"ה דקתני) דרבי לאו אליבא דהילכתא סתם אלא משום דמצרף ותני הנך דדמו אהדדי יע"ש:] עכ"ל

Know that in Chapter Eilu Tereifot ([Chullin] 59b) it reads, "Our rabbis have taught: These are the signs of a wild animal [(a "chaya") indicating that] its abdominal fat is kosher: any animal that has horns and hooves. Rabbi Dosa says that if it has horns, you need not check its hooves; but if it has hooves, you must check its horns." Rivam explains (59a, Tosafot s.v. "Eilu") that horns – meaning horns that are grooved and layered – are required to determine that the animal is not domestic [(a "behemah")], and hooves – meaning split hooves – are required to determine that the animal is kosher; Rabbi Dosa says that if it has horns – horns of a wild animal – you need not check its hooves, for he believes that a non-kosher wild animal has no horns. According to this explanation, the Mishna in Chapter Ba Siman (Niddah 51b), which says that any animal that has horns has hooves [and thus, that having ascertained it has horns, one need not check for split hooves], follows the opinion of Rabbi Dosa; for it cannot follow the rabbis [who argue with him], since they say that even if the animal has horns, it may still be non-kosher. This is how Rashba (in his Chidushim, 59a, s.v. "Ha") and Ran (20a, s.v. "Ve'eilu") explain it; it is the view of the rest of the commentators; and it is the authoritative one; in contrast to [the view of] Rabbeinu Tam (Tosafot, loc. cit.), who has a different approach to the topic, according to which the Mishna in Niddah is unanimous.

Now, it would appear that the two explanations of the Mishna in Niddah do not imply different halachic conclusions, for regardless of whether the Mishna in Niddah is unanimous or ascribed solely to Rabbi Dosa, the halacha follows its ruling that any wild animal with horns [can be assumed to] have [split] hooves. [This appears to be the halacha] also because discussion in the Talmud assumes it, for we read in Chapter Bameh Madlikin (Shabbat 28b), "What is on record regarding the tachash [animal] that lived in the time of Moses? Come and hear: Rabbi Meir used to say that the tachash that lived in Moses's time was a species unto itself, and the sages never decided whether it was a wild animal ["chaya"] or a domestic one ["behema"]; and it had one horn on its forehead, etc.;" and the Talmud deduces that it was a kosher animal from the fact that it had one horn on its forehead – for Rabbi Yehuda said that the ox sacrificed by the first man [Adam] had one horn on its forehead. This [passage] is somewhat difficult: why does [the Talmud] not resolve [its question of whether the tachash was kosher] based on the Mishna in Niddah, which says that any animal with horns has [split] hooves? One can answer that [an attempt to resolve the issue based on the Mishna in Niddah] could have been undermined with the claim that the Mishna was referring only to an animal with two horns, not an animal with only one; and that the Talmud consequently chose to use instead the statement of Rabbi Yehuda, from which one can deduce that the Mishna [in Niddah] about having horns refers even to an animal with only one horn. So wrote Tosafot (59b, s.v. "Vekeresh"). Accordingly, even one horn removes any doubt as to an animal's kashrut, as, certainly, do two. [Thus the Talmudic discussion in Shabbat follows the view of the Mishna in Niddah.]

However, I have seen that Rambam (Hilchot Ma'achalot Asurot 1:10) wrote, "The signs of a [kosher] wild animal are, by [Sinaitic?] tradition: every animal that has a split hoof and chews its cud, and has branched horns, is unquestionably a kosher wild animal." Thus the [Rambam] agrees with the explanation of Rivam that I quoted above, and rules in accordance with the first tanna [in the baraita of Niddah 59, who argues with] Rabbi Dosa. Likewise is the opinion of Ran [in his commentary to] Rosh Hashana (6a, s.v. "Umihu"), where he expresses uncertainty as to whether one can fulfill the mitzvah of shofar with [the horn of] a non-kosher animal. I am perplexed: how can we reject an unattributed Mishna in favour of an unattributed [opinion in a] baraita? Do we not say in Chapter Hacholeitz (Yevamot 42b) that where we have an unattributed Mishna and a dispute in a baraita, the halacha follows the unauthored piece? So much more [should the halacha follow the Mishna] given that [in our case] the discussion in the [Gemara] is in accordance with the Mishna!

But in truth, the discussion in Shabbat is perplexing in its own right. How strange it is to say that since the ox sacrificed by Adam had one horn on its forehead, we can conclude that every other animal with one horn on its forehead is kosher, too! This [assertion] is truly mystifying. Furthermore, I have seen that in Chapter 52 of the book Shiltei Hagiborim, which was written by a scholarly physician of the last generation, [the author] writes at length on this topic, and quotes gentile scholars about [the existence of] several animals that have one horn, but are non-kosher. They testified that the wild donkey has one horn on its forehead, and has uncloven hooves; and that in India, there are oxen that have one horn on their foreheads, and uncloven hooves; and that also there, there are savage animals with bodies resembling the body of a horse, heads resembling the head of a ram, and legs like those of an elephant – and they added that the tail of this species is like the tail of the wild boar, and that they generally wail while walking – and from their foreheads protrudes a single two-amah long, black horn; and many similar [examples?]. All these reports are not mere inventions of the imagination; there is no doubt that the [gentile scholars] are [valid] witnesses regarding all of these animals, and there are no grounds for questioning their credibility.

Consequently, it must be that the discussion in Shabbat follows the view of Rabbi Dosa alone – which is the view of but one man, as the [other] rabbis dispute it; and that since the Mishna of Chapter Ba Siman lists many general rules, it cites [Rabbi Dosa's] as well, although the halacha does not follow him. Such a Mishna must not be considered an "unattributed Mishna" [which the halacha always follows]. Furthermore, an unattributed baraita quoted in its proper context trumps [an unattributed Mishna in a foreign context], and since in Chapter Eilu Tereifot, only the baraita [quoting Rabbi Dosa and the unattributed opinion disputing him] is cited, it appears that we follow the first tanna [who argues with Rabbi Dosa], for that is the opinion of the majority. This is the view of Rif (20a) and Rosh (Chapter 3, #57), who both ruled in accordance with the first tanna, and entirely omitted Rabbi Dosa's opinion; and this is the halacha. [translation by DES]

ii. Kuntres Devei Shimsha 6:

ר' חזקיה די סילוא, קונטרס דבי שמשא, ו (נדפס בספר מים חיים, קרית ספר: מכון נחלת ישראל, תשס"ב); ז"ל

ומיהו איכא למידק עלה טובא, חדא שתירוץ ר"ת הוא מיוסד על יסוד רעוע, בהנחה שהשמש מהלך בלילה על כיפת הרקיע, אבל לפי האמת אינו כן אלא שהשמש מהלך למטה מן הקרקע, וכדעת חכמי אומות העולם בפ' מי שהיה טמא, וא"כ אין כאן שתי שקיעות אלא שקיעה אחת. ואין זה קושיא כלל שהרי ר"ת בא ליישב שלא תיקשו דר"י אדר"י, ובפסחים מבואר דדעת ר' יודא כדעת חכמי ישראל, כדתניא התם [פסחים צ"ד ע"א] ר' יודא אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום וכן דעת רבא שם, ומשמע דכולהו תנאי וכולהו אמוראי הכי ס"ל, והכי איתא נמי בירושלמי דריש ברכות, וא"כ לדידיה שפיר מחלק ר"ת שיש שתי שקיעות. וכ"ת לדידן דפשיטא לן שהשמש מהלך תחת הקרקע לפי שיש מופתים רבים ע"ז היכי נסמוך אדר"י כיון דאיהו לא מפיק הני תרי חילוקי דתרי גוונא שקיעות אלא לפי סברתו, וא"כ לדידן ליתנהו להנך חילוקי דיהיב, ליתא דלטעמיך מי ניחא מנ"ל לומר דתלתא חלקי מיל מקמי צה"כ דהוי זמן ב"ה:

ובספר מנחת כהן בפ"ג הבין שסוף שקיעה היינו כשעברה כל עובי הרקיע, שכתב וז"ל ומשתשקע החמה דשבת שאין בינה ובין הלילה אלא שיעור שלשה רבעי מיל היינו סוף שקיעה, והוא אחר שגמרה החמה לשקוע ולעבור כל עובי הרקיע עכ"ל. וכן מבואר עוד בדבריו בפ' י"א בשני מקומות יעו"ש. ואם הי' זה אמת הי' קצת קושיא בדבר דהיה מצי למימר דהני שלשה מילין ורביע שיש אחר שקה"ח מקרי יום לפי שהשמש עדיין בחלון עובי הרקיע, אבל משמתחיל לעלות על הכיפה נקרא ב"ה, וא"כ לפי האמת שאינו נכנס ברקיע היה לנו ליתן גבול אחד משקיעת החמה עד צ"ה ולקרות כל אותו זמן ב"ה. אבל זה אין לו קיום שהרי איתא התם בהדיא שעוביו של רקיע הוא שיעור אחד מעשרה ביום והם ד' מילין, נמצא שכל המשך עובי הרקיע הוא שיעור ד' מילין, וא"כ מנ"ל לר"י לחלקו ולומר דג' מילין ורביע הוי יום ותלתא רבעי מיל הוי זמן ב"ה. אלא ע"כ דקים ליה לר' יודא שאחר שקיעת החמה שיעור ג' מילין ורביע אינם יכולין להראות ב' כוכבים בינונים לפיכך הוי ודאי יום, ותלתא חלקי מיל שאח"ז יש להסתפק בכוכבים הנראים בזה הזמן אם הם בינונים או לא, ולפיכך קראו ב"ה, וכיון דהנך חילוקי בגמרא גמיר להו ולא מפיק להו מסברא מחמת עוביו של רקיע, וא"כ אעפ"י שמה שסבר ר"י שמהלך השמש בלילה על כיפת הרקיע אינו אמת מ"מ הדין דין אמת במה שסבר שאינו ספק יום וספק לילה אלא דוקא תלתא חלקי מיל בגמר שקיעת החמה, שזה אין לו ענין בפלוגתא אם החמה מהלכת תחת הרקיע או למעלה מן הרקיע, ודלא כהר"ם אלשקר ז"ל שטעה בזה לדחות סברת ר"ת בשתי ידים בקושיא זו והחזיק כפי' הגאונים, ולא שת לבו לקושיות גדולות שיש לדבריהם ז"ל וכמ"ש לעיל בס"ד. עכ"ל

However, [Rabbeinu Tam’s explanation] requires much examination. First, because it rests upon a faulty foundation – the assumption that the sun travels above the covering of the sky at night, whereas the truth is that this is not so; the sun travels beneath the ground, as per the opinion of the gentile sages in chapter Mi Shehaya Tamei [Pesachim 94b]. Thus there are not actually two sunsets [one when the sun enters the width of the covering, and the other when the sun emerges above it], but one. This is not a problem at all, however, for Rabbeinu Tam’s purpose is to reconcile [Rabbi Yehuda’s two statements], and in Pesachim it is clear that Rabbi Yehuda’s opinion is like that of the Jewish sages [whom the gentile sages opposed], as it says in a baraita there [Pesachim 94a]: “Rabbi Yehuda says, The thickness of the sky is one-tenth of the day;” and this is the opinion of Rava there too; it appears that all tannaim and amoraim were of that opinion. Thus do we find as well in the Yerushalmi, at the beginning of Berachot. Hence it is valid for Rabbeinu Tam, following the opinion of Rabbi Yehuda, to distinguish two sunsets. If you say that since it is clear to us that the sun travels beneath the earth, since there is much empirical evidence demonstrating it, how can we rely on Rabbi Yehuda, given that he makes distinguishes his two sunsets only according to his opinion [about the sun’s path at night], and thus we cannot accept his distinctions – this is incorrect....

It must be that Rabbi Yehuda knew that for three and one quarter mils after sunset, two average-sized stars cannot be seen, and for the three quarters of a mil after that, it is uncertain whether the visible stars are average-sized – and thus he called this [latter] period bein hashemashot. Since he learned these distinctions from tradition, rather than deriving them from reasoning related to the width of the sky, the law Rabbi Yehuda propounds ... is correct even though what he believed about the path of the sun at night is not true, for [the law] is unrelated to the dispute about whether the sun travels below the sky or above the sky.

[Translation by DES.]

(Reference from Rabbi Ovadia Yosef, Yabia Omer 2, Orach Chaim 21:6.)

iii. Orach Chaim 455:3: the Pri Chadash takes for granted that the sun travels beneath the earth at night, which is in accordance with the gentile sages in their dispute with the Jewish sages on Pesachim 94b. Compare the opinion of R. Eliezer of Metz (Sefer Yere'im #52), above (III-B-1). (Belongs to III-B-3.)

פרי חדש (ר' חזקיה די סילוא), אורח חיים תנה, ג (בספר שלחן ערוך; ירושלים: מכון ירושלים, תשנ"ח); ז"ל

כתב מהר"ם איסרלס בתשובה [סוף] סימן ל"ה דלא מהני צינון לחמי האור, ולדידי מסתברא דאף בחמי חמה, ולא דמי למים שלנו דמהני צינון אעפ"י שהשמש מהלך תחת הקרקע ומחממתן ודוק: עכ"ל

R. M. Isserles wrote in responsum #35 that cooling water heated by fire does not [make it permissible for kneading matzah]; and to me it seems that [this applies] even to water heated by [something] that was itself made hot by the sun. [These cases] are different from water [drawn and then] left to cool overnight – the cooling in that case being sufficient – even though [one might have argued they are comparable, because] the sun travels below the earth [at night] and heats the water.... [translation by DES]