Rabbi Moshe Shmuel Glasner

(1856-1924; Austria-Hungary—Israel), Dor Revi’i, Chullin, Introduction (pp. 7-8):

ר' משה שמואל גלאזנער, דור רביעי, חולין, הקדמה (ירושלים, תשס"ד, דפים ז-ח); ז"ל

ונחזור לענינינו, דעל ידי עשיית קיום לתושבע"פ בכתב אנו אומרים, דאפילו יאמרו על ימין שמאל, דאמרה תורה על אותו הדור, שהמועט משועבד להכרעת הרוב, קאי וקיים מיום חתימת המשנה והתלמוד וכדומה, גם מדור לדור, שאם דור שאחר חתימת המשנה ימצא שבעלי המשנה טעו, וכן דור שאחר חתימת התלמוד ימצא שבעלי התלמוד טעו, אין לנו אלא מה שהסכימו הראשונים הן לחומרא והן לקולא, וכמש"כ החינוך דמוטב לנו לסבול טעות אחת בהלכה אחת, מלסתור חלילה כל הבנין, ואפי' דבר הבנוי על חכמת הטבע ושאר חכמות, אין אנו יכולים לזוז ממה שקבעו להלכה במשנה או בגמרא, וזה שאמרו ז"ל בחולין נ"ד ע"א וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים, וז"ל הרמב"ם בפ"י מהל' שחיטה הל' י"ב וי"ג "ואין לנו להוסיף על הטרפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה חיה ועוף חוץ מאלו שמנו חכמים הדורות הראשונים, והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל, אפשר שתחי', ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות, וכן אלו שמנו ואמרו שהן טרפה, אע"פ שיראה מדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחי' מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים דקאמר ע"פ התורה אשר יורוך" עכ"ל הזהב. ובוא וראה עד כמה רחוק דעת הרמב"ם מדעת הרשב"א בתשובה סימן צ"ח, שרוצה להכחיש המציאות שנראה לעין כל, מכח קבלת חז"ל, אבל הרמב"ם דעת אחרת עמו באמרו מאחר שנתקבל הדבר בבתי דיני ישראל, וע"י הכתיבה עשו לדבר קיום לדורות, אין לנו אלא מה שאמרו חכמים בין להקל ובין להחמיר, ומה שאמר בגמר' גמירא דאי בדרי לה סמא חיה, דרך דחוי בעלמא קאמר, והראי' דכן הוא, דהלא גבי רוצח אנו דנין עפ"י אומד הרופאים בין להקל ובין להחמיר, ואין אנו משגיחים על קבלת חז"ל בטרפות דבהמה, (עיין מה שכתבתי בזה באריכות בפתיחה עיקר יו"ד לפרק אלו טרפות) וכן תראה מה שפסקינן באו"ח סימן שט"ז סעיף ט' דהורג כנה בשבת פטור, וכן ביו"ד סימן פ"ד דמותר לאכול פירות וגבינה שהתליעו, כל זמן שלא פרשו התולעים, והני דינים נבנו על הסכמת חז"ל שבת ק"ז ע"ב, דכל אלו מעצמן קרבו ואינן פרין ורבין, והש"ס מקשה שם וכנה אינו פרה ורבה, והא אמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים, ונדחקו לתרץ מינא הוא דמקרי ביצי כנים ובאמת בזמננו מוסכם בחכמת הטבע, דליכא בע"ח בלי פו"ר וע"י הטלת ביצים, ומ"מ לא נסתר דינא אפילו להחמיר נגד הכרעת והסכמת חכמינו ז"ל, בכתמים של נדה פחות מכגריס תולין במאכולת, ועיין בשו"ת מעיל צדקה דמאכולת שלנו אפילו חלק רביעי אין בדמה, וצ"ל דנתקטנו הרבה, ומ"מ גם בזה"ז אנו תולין בה אע"פ שבטח מגוף האשה קאתא עיי"ש, ועיין במשנה יומא פ"ג ע"א ר' מתיא בן חרש אמר דמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר הכבד שלו וחכמים אוסרים, וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דאין הלכה כר' מתיא בן חרש אלא כחכמים דסברו דאין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, ר"ל בדברים המרפאים בטבע וכו', אבל לא בדבר שהוא רק מדרך סגולה וכו' והוא עיקר גדול עיי"ש, ועיין בתוס' שבועות ט"ו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות דמשמע דלא ס"ל סברת הרמב"ם, ולא ידעתי למה השמיטו כל הפוסקים והרמב"ם בכללם, דין זה דאסור להאכיל מחצר הכבד של כלב שוטה, ועכ"פ לפי מעמד חכמת הרפואה שבזמננו, אין זאת מדרכי הסגולה כמו שדימה הרמב"ם, אלא רפואה בטבע כידוע מן הפאסטיורסיסטעם, ועוד מלפנים מן האימפפונג של הילדים נגד הבלאטטערן, ועיין רמב"ן עה"ת פ' חקת על הפסוק ויעש משה נחש נחשת שכ', כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא וכו' עיי"ש, ובאמת הוא מדרכי הרפואה לרפאות חולי הארס בארס עצמו, הן אמת כי הסכמת חכמי הטבע ג"כ אינה אמת מוחלטת, ואפשר יעמוד דור יותר מושכל ויסתור כל בניני הקודמים, אבל גם זאת אמת, כי אם לא היה הסכמת חכמי התלמוד ע"ה מכריח אותנו, היינו דנין על פי מעמד החכמה במקום ובזמן ההוא, כמו שהראתי דאנו דנין רוצח עפ"י אומד הרופאים שבכל זמן וזמן, ואם יאמרו שלמכה זו אין תרופה, נהרוג את הרוצח, ולא נאמר להם, גמירי דאי בדרי לי' סמא, שאין אנו מכירים אותו עתה חי, כי ע"ז נאמר ואל השופט אשר יהי' בימים ההם וכן פשיטא דאם חז"ל היו עומדים אז על מעמד חכמת הטבע דהיום, לידע שכל בע"ח פרה ורבה, לא היו מתירין להרג כנה בשבת ולאכול גבינה מתולעת רק בשביל שדורות הקודמין להם היו סוברים שהני בע"ח מנייהו קגבילי ונתהוו מעצמם וכמש"כ הרמב"ם ז"ל, דבי"ד מותר לסתור דברי בי"ד הקודמים בזמן אפילו אינו גדול בחכמה ובמנין, ואפילו בפירוש הכתובים ומכ"ש בדברים התלויים החכמת הטבע, דלא היו חוששים לסתור דבריהם, משום דשמא המה היו חכמים ביותר וידעו מה שאין אנו יודעים, דמה בכך, הלא על זה נאמר: ולא השופט אשר יהי' בימים ההם, והרי תראה דאמרו ז"ל בעירובין י"ג ע"ב דלמה לא קבעו הלכה כר"מ, משום שלא ירדו לסוף דעתו, אמנם כל זאת אפשר כל זמן שלא היתה הקבלה והשמועה כתובה וחתומה בעט ברזל וצפורן שמיר, אבל מאחר שההכרח העצום הביא לידי כך לעשות לתושבע"פ קיום לדורות, אין לנו רשות לשנות אף כקוצו של יו"ד בהסכמתם והכרעתם הן מה שנוגע לפירוש הכתובים, והן מה שנוגע בחכמת הטבע, כי כל תורתם קודש היא לנו, ואין לזוז ממנה וכמש"כ הרמב"ם בהלכות שחיטה הנ"ל. עכ"ל

Let us return to our topic: Because of the canonization of the Oral Torah in writing, the statement “Even if they say right is left [we will follow them]”—by which the Torah ordained that the minority of a given generation is obligated to [follow] the decision of the majority—now, after the completion of the Mishnah, Talmud, and the like, applies intergenerationally as well. Meaning, if a generation after the completion of the Mishnah discovers that the authors of the Mishnah erred, or similarly, if a generation after the completion of the Talmud finds that the authors of the Talmud erred, we remain with the earlier ones’ consensus, whether this result in stringecy or leniency—as the [Sefer] Hachinuch writes, that it is better to tolerate one error in one law, than to destroy, God forbid, the entire edifice. We cannot deviate from that which they established as law in the Mishnah or Gemara even regarding something based on science or other disciplines. This is what [the Talmud] says at Chullin 54a: “Is it possible to add to the [list of] tereifot [injuries that are fatal to animals]? There are only those enumerated by the sages.” And these are the Rambam’s words in Shechitah 10:12-13: “We may not add to [this list of] tereifot at all; for a domestic or wild animal, or fowl, can survive anything that happens to it, aside from those things enumerated by the sages of early generations and agreed upon in the law courts of Israel, even if we know through the study of medicine that it will not survive. Similarly, anything which they enumerated among [the injuries rendering an animal a] tereifah, even if some of them seem, based on modern medicine, not to be fatal, such that an animal [with such an injury] might sometimes live, [still,] we have only what the sages enumerated, as it says, ‘According to the Torah that they instruct you.’” These are his golden words. Come and see how different the Rambam’s view is from that of the Rashba, who in responsum 98 wishes to contradict physical reality apparent to all on the basis of the tradition of Chazal. The Rambam, however, has a different view, stating that since the matter was accepted in the law courts of Israel, and since they made it permanent for future generations by setting it down in writing, we have only what the sages said, whether this prove a leniency or a stringency. The statement in the Gemara that “There is a tradition that it would live if one spread ointment on it” is merely a deflection of the question [of why some non-tereifot seem unviable; but not the only possibility: for it could be that there are really other necessarily fatal injuries]. The proof that this is the case is that in trying accused murderers, we judge both stringently and leniently on the basis of physicians’ assessment [of whether the accused was responsible for the death of the deceased and whether the deceased was destined to die shortly anyway], without regard to the tradition of Chazal regarding animal tereifot. ... Consider also that we rule (Orach Chaim 316:9) that one is not liable for killing a louse on Shabbat, and that (Yoreh De’a 84) it is permissible to eat fruit and cheese that have developed bugs, provided the bugs have not separated [from the fruit]. These laws are founded upon the consensus of Chazal (Shabbat 107b) that these [bugs] develop on their own, not via procreation. The Talmud there challenges, “Does a louse not procreate? Did not Master say, God sits and provides for [everything from] the horns of re’eimim to the eggs of lice!” They provide the difficult answer that there is a species known as “eggs of lice.” In truth, nowadays the scientific consensus is that there is no animal that does no procreate by means of eggs; but nonetheless, we shall not overturn the law, even in the name of stringency, against the ruling and consensus of our sages. We assume bloodstains smaller than the size of a gris bean to come from bedbugs [and not from a menstrual flow]. See Responsa Me’il Tzedaka, [who writes] that our bedbugs possess not even a quarter of that amount of blood, so that of necessity one must say that they have become much smaller; and yet [he writes] even nowadays we attribute [a bloodstain the size of a gris] to a bedbug, notwithstanding the fact that the stain in fact certainly came from the woman [who was in the vicinity of the stain]. See the Mishnah, Yoma 3:1: R. Matya ben Charash said that someone bitten by a crazed dog is fed the part of the lobe of its liver [as a cure], while the sages forbid it [since the dog is non-kosher]. Rambam writes in his commentary to the Mishnah that the halachah follows not R. Matya ben Charash but the sages, who held that one may violate a commandment only to cure—i.e., with substances that cure via natural means, but not something [that cures] only as a charm etc.; and [he writes that] this is a major principle [of the law]. See Tosafot Shevuot 15b s.v. “Asur lehitrap’ot,” which implies disagreement with Rambam’s view. I do not know why all the halachic decisors, including Rambam, omitted this law that it is forbidden to feed someone the lobe of the liver of a crazed dog. In any case, according to the science of medicine as it stands in our day, this [practice] is not a charm, as Rambam thought, but a natural cure, as is known from the Pasteur system and, before that, from the vaccination of children against smallpox. See Ramban’s commentary on the Torah in Parashat Chukat, on the verse “Moses made a copper snake,” where he writes that [this phenomenon] was among the ways of the Torah, all of whose deeds are miracle within miracle: removing damage with the damager, and removing illness with its cause. In fact, it is among the methods of medicine to cure illness resulting from venom with the venom itself. It is true that the consensus of scientists is also not absolute truth; there may arise a more enlightened generation that will demolish all the edifices of their predecessors. But this, too, is true: if the consensus of the sages of the Talmud did not compel us [otherwise], we would judge based on the state of science in [our] time and place, as I demonstrated that we judge murderers based on the assessment of physicians in any given era—so that if they say the wound has no cure, we execute the murderer; we do not tell them there is a tradition that if one spreads some ointment that we cannot now identify over it, the wounded survives. For regarding this it is said, “[You shall go] to the judge who will be in those days.” It is similarly obvious that if Chazal [in their time] had had access to the present-day state of science, and had known that every animal procreates, they would not have permitted [despite this knowledge] the killing of a louse on Shabbat or the eating of bug-infested cheese merely because the generations preceding them had believed that these animals were spontaneously generated, as the Rambam wrote. For a court may reject the statements of an earlier court even if [the later one] is not greater in wisdom and numbers, [and it may do so] even with regard to the explication of [biblical] verses; certainly with regard to matters dependent upon science [Chazal] would not have been afraid to reject [their predecessors’] statements. They would not have been concerned that [their predecessors] were more sage than they and knew things [Chazal] did not; for even if that were the case, what would it matter? Regarding such a case it is said, “[You shall go] to the judge who will be in those days.” Observe that [Chazal] said (Eruvin 13b) that halachah was not established in accordance with [the opinions of] Rabbi Meir because they could not grasp his reasoning in all its profundity [i.e., even though they were not as brilliant as he]. However, all this was possible so long as the traditions and teachings were not written down and sealed with a pen of iron and a point of diamond; once compelling need necessitated that the Oral Torah be canonized for future generations, we do not have the authority to change even [so little as] the serif of a yud which they decided and agreed upon, whether with regard to the explication of verses or matters relating to science, for all their Torah is holy to us, and one must not deviate from it, as Rambam wrote in the aforementioned [passage from] Hilchot Shechitah.

[Translation by DES.]

(Reference from Hanina Ben-Menachem, et al., Hamachloket Bahalacha, Vol. 2, source 1477 (p. 1063).)