Rabbi Yitzchok Hutner

(1906-1980; Poland-Israel-Germany-USA), Pachad Yitzchak: Iggerot Uchetavim 30:2. Rabbi Hutner says Chazal sometimes had incorrect beliefs regarding questions of fact, as evidenced by the existence of recorded disputes among them on such matters. The specific example he discusses is a dispute recorded in the Talmud about a question of historical fact, but he explicitly states that what he says about it can be extended to all like cases. The piece is heavily nuanced, and I have chosen (for now, at least) to leave it untranslated.

פחד יצחק (ר' יצחק הוטנר), אגרות וכתבים, ל, ב (ברוקלין: גור אריה, תשנ"א); ז"ל

בנוגע להשאלה מקרשי המשכן. [השאלה: בסוגיא דשבת צז ע"ב, איך שייך אלו ואלו דא"ח במחלוקת על המציאות כגון שם, קרשי המשכן היכי הוו.] הנה בודאי יודע אתה כי סוגיות כאלו נמצאות הן בתלמוד במספר מרובה. ועל כן הנני דן בפשיטות דנקטת סוגיא דקרשי המשכן בתור דוגמא, וממילא מובן שהתשובה תהא כללית מקפת כל הסוגיות הדומות. אלא שמכיון שאתה העמדת את קרשי המשכן לדוגמא, גם דברי יתיחסו לאותה עובדא בתור משל. הנה ידוע לך שהיו בישראל כמה וכמה גניזות. נגנזו הלוחות, נגנז המשכן, נגנז הארון וכו'. ובודאי שמכל גניזה היו תוצאות בדרכי התורה ועבודה. ומפורש הוא הדבר בכתוב בדברי יאשיהו המלך בשעת גניזת הארון, שאמר שגניזת הארון הולידה חידוש באופיה של תורה ועבודה. והוא הדין והיא המדה בכל הגניזות. והנה כשם שאפשר לגנוז חפץ, כמו כן אפשר להסתיר ידיעה. ועליך לדעת כי בשעה שפלוני אלמוני סובר כי קרשי המשכן נעשו באופן ידוע, שונה מכפי שהיתה המציאות באמת – הרי זה אינו אלא טועה. אבל בשעה שחכם מחכמי המסורה של תשבע"פ ש"התורה ניתנה על דעתם" (ל' הרמב"ן) שהם הם אנשי עצתו של יוצר בראשית, כשהוא סובר שקרשי המשכן נעשו באופן שונה מכפי שהיתה המציאות באמת – הרי אין זה אלא גניזה בכוח הדעת. כשם שגוף המשכן נגנז, לפי רצונו של מקום, כמו כן יש מהלך שגם הידיעות על ענינו ובנינו של משכן ידונו לגניזה. אלא שבזמן שמקום גניזתו של גוף המשכן הוא בחללא דעלמא – הרי גניזת הידיעה על אודות המשכן הוא בכוח הדעת של חכמי המסורה. וממילא במקום שהידיעה על אודות פרט אחד מבנין המשכן נוגעת לנו היום להלכה, (כגוונא דסוגיא דשבת דקרשים שעליך הנך דן) – אז אם חכם מחכמי המסורה של תשבע"פ לא כיון אל מציאותו של גוף הבנין הרי דוקא ע"י זה כוון לרתונו של מקום. מפני שבאופן זה רצונו של מקום הוא לצרף את גניזת הידיעה לגניזת הגוף. וממילא ההלכה היוצאת מסברתו של חכם זה היא היא ההלכה האמיתית. וכל מציאות יש לה "אמת" שלה. וגם המציאות של תורה יש לה אמת משלה. והאמת של מציאות תורה הוא הכוון לרצון השם. וכששני האמוראים חולקים באופן עשייתם של קרשי המשכן, פירוש מחלקותם הוא "כיצד נגלתה לפנינו עכשו תמונת קרשי המשכן"? מפני שההלכה היוצאת מפלוגתא זה אינה תלויה לגמרי במציאותם של קרשי המשכן, אלא באופן גילויים. (גניזת קדשי כנס"י היא היא גופה של תורה. מפני שכל גניזה פועלת היא על מהלך חיי הקדושה בישראל.)

ומחלוקת האמוראים היא כיצד עלינו לדרוש את הפסוקים הדנים בענין זה. מפני שדרשות הפסוקים אצל חכמי תשבע"פ הוא הוא רצונו של מקום בגילוי ענין זה בכוח הדעת. וכל פרט ממציאות גופו של משכן שחכמי תשבע"פ לא מצאו מקום לדרוש אותו מן הכתובים או מן סברתם, אינה אלא גניזה. וכשיעמוד ב"ד גדול בחכמה ובמנין מן הב"ד הקודם, אשר ע"פ דין יש לו כוח לבטל את דברי הב"ד הקודם, וידרוש את הפסוקים באופן אחר המהפך את תמונת הענינים מן הקצה אל הקצה, אז נאמר כי רצונו של מקום הוא עכשו לגלות את מה שנגנז מקודם. ואלו ואלו הם דברי אלקים חיים. כמובן, שמקומם היחידי של גניזות אלה וגילויים אלה אינם אלא בכוח הדעת של חכמי תשבע"פ לבד. כל דעת אחרת הנמצאת בעולם מופקעת היא מכל המהלך הזה של גילוי וגניזה. וממילא אין אנו אומרים עליה אלא אחת משתים: או שזה טעות או שזה נכון. אבל כל סברותיהם דעותיהם ודרשותיהם של חכמי המסורה של תשבע"פ מופקעים הם מעצם ההבחנה של נכון ובלתי נכון. ואין אנו מבחינים בזה אלא הופעה של גילוי או הופעה של גניזה. אידי ואידי רצונו של מקום הם. אלו ואלו דברי א' חיים. עכ"ל